<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן ק"א</h1>
<h2>דף פא.</h2>
תלמידי חכמ' מרבים שלו' בעול', כ"ש שלא יוסיפו קטטה, זונות מפרכס' זו את זו תלמיד' חכמי' לא כ"ש. פליא' בעיני' על שמועות ששמענו שה"ר נחמי' וה"ר דן, נידו את אחד יעקב בר משה שמו, על שהוציא לעז על בחור אחד, והושיב עליו בבית הכנסת לאמר בתוך קהל ועדה, שבא על הערוה וכזאת וכזאת עשה, ועוד כי נתן כתף סוררת מלעשו' לו דין, כששילחו אחריו, ועוד כי אחרי ששלחו אחריו הרבני' לבקש מטו מן הנחרף לא דיי שלא עשה, אלא הוסיף על חטאתו פשע, וחזר והושיב בקהלה אחרת והוציא עליו לעז כבראשונ', ונידוהו הר' נחמי' והר' מנוח והר' דן, והסכימו עמהם כל גדולי מלכותם. וישב בנידויים ימים רבים, ושוב עלתה קטיגורי' בתלמי' חכמי', והתירו לו מקצתם, רק בשביל שהלך ובקש מטו על קבר הנחרף. כי שמעתי אומר' ששלא כדין נידוהו, משו' דלאו בר שמותי הוא, אלא בר נגודי כדאמ' [פסחים קי"ג ע"ב], טוביה חטא וזיגוד מינגד, משום דקא מסהיד עליה וכו' עד דנגדיה רב פפא, ושמת' חמיר' כדאמ' [שם נ"ב ע"א], במערב' מימנו אנגדא דבר בי רב ולא מימנו אשמתא. אין הדבר כן בעיני, אלא בכל מקום שהוא חייב נידוי או מלקות, יש כח ביד הדיין להחמיר עליו הכל לפי מה שהוא אדם, יש שהוא מקפיד יותר על השמתא ויש שהוא מקפיד על הנגדא יותר. ולפי מה שהוא צריך ליסרו הרשות ביד הדיין להקל או להחמיר. וכן פר"י פ"ק דקדושין, וכן יש לי להוכיח מהא דאמרינן בפ' מקום שנהגו [פסחים שם], רב ושמואל דאמרי תרויהו מנדין על שני ימי' טובי' של גליות, והכין אשכחן בפ' זה בורר [סנהדרין כ"ו ע"א], בהנהו קבוראי דקבור נפשא ביום טוב שני של עצרת שמתינהו רב פפא, ובפ' מי שהוציאוהו [עירובין מ"ד ע"ב], אשכחן לשמואל גופיה דנגדינהו להנהו בני גננא דאעיל מיא במחיצה של בני אדם לדעת, ואמאי לא שמתינהו כשמעתיה, אי ביום טוב שיני של גליות הוה, ואי בשבת או בי"ט ראשון הוה, כ"ש שקשה אמאי לא שמתינהו, דהא אפי' בי"ט שיני דקיל משמתינ' ליה, כ"ש אשבת וי"ט ראשון. וזה אין נר' כלל דתלמי' חכמי' הוו, ובמערב' מימנו אנגדא וכו', דזה אינו דסתם בני גננא לאו צורב' מרבנ' נינהו, כדאמ' בס"פ בכל מערבין [עירובין מ' ע"א], הנהו בני גננא דגזו להו גוים אסא וכו' עד לפי שאינן בני תורה, ואע"ג דאשכח' לר' אמי ולר' אסי דקטר ליה גננא לר' אלעז' בפ' היה קורא [ברכות ט"ז ע"א], התם לפי שהחתן היה גדול הדור נתכוונו לכבדו, אבל סתם בני גננא אינן בני תורה. ויש לדחות דאשני ימי' טובי' של גליות משמתינ' משום דספיק' נינהו וצריכי' חיזוק, אבל שבת דודאי היא סגי בנגדא, וההיא דעירובי' בשבת הוה. ועוד ראיה מדאמ' בפר' ואילו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א], דההוא צורבא מרבנ' דהוו סני שומעניה וכו' עד שמתינ' רב יהודה, ואמאי שמתיה רב יהודה לינגדיה נגודי, דאתמר מלקין על לא טובה השמועה. ולכאורה משמ' דווק' מלקין ותו לא, מדלא קא' מלקין ומנדין, וכן בפ' זה בורר [סנהדרין כ"ו ע"ב], גבי החשוד על העריות וכו' עד עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר, פי' דמלקין על לא טוב' השמוע', ולא פריך מדמשמתינ' לי' ש"מ דנגדא ותו לא, ואפי' לאיניש דעלמ' כ"ש בההי' דמועד קטן, דצורב' מרבנ' הוה דלא הוה לי' לשמותי' אלא לנגודי'. אלא ש"מ הכל לפי מה שהוא אדם ולפי צורך השעה, הרשות ביד הדיין לשנות זו מזו, ואפי' אמתי' דר' [מו"ק שם] דשמתי' לההוא גברא דמחייה לבריה רבה, דקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול, והאי לאו בר שמותי אלא בר נגדא דקא עבר בלאו, ואפי' הכי לא נהגו קלות ראש בנידוייה ג' שנים, אע"ג דמדעתה החמירה עליו, לפי צורך השעה ולפי מה שהיה אדם. אילו רבותי' הנזכרי' על אח' כמה וכמה דאין להתיר נידויים, עד שישוב תשוב' שלימה ולא תשוב' של רמאות. ואם יהיה נר' לגדולי' שנידוהו באגודה אחת, שהוא שב בכל לבו אז יתירו לו באגודה אחת, ולא יעשו אגודות אגודות, אילו אוסרי' ואילו מתירי', לא חזינ' לרבנ' קשישי דעבדו הכי. כל מילת' דאיתאמרה באפי עשרה, צריך עשרה למישלפיה, דאע"ג דמפקי' בפ' בתר' דמועד קטן [ט"ז ע"א], והילכת' הני בי תלת' דמשמתו אתו תלתא אחרינא ושרו, ה"מ היכ' דאתו תלתא קמאי או חד מינייהו, א"נ דליתנהו קמאי, דאהא מילת' קא מייתו לה, ומשום דאיכא למיתלי אי הוו קמן הוו מתרצים להתירו, אבל בנדון זה חלילה מלעשות כן, שנמניתם באגודה אחת לנדות, ועתה מקצתם מתירי' ומקצת' אוסרי', וחילול השם יש בדבר. כ"ש יש ליסרו יותר על כי הגדיל לעשות ולהעיז פניו נגד גדולים שרצו ליסרו לטובתו עד שיתכפר, והוא אמר להם אדרבה. וכמדומ' אלי שכך ראיתי בפי' רבי' אברהם בר דוד זצ"ל בפ' מועד קטן, דכל כה"ג לא שרינ' ליה, כי דהני בי תלתא דשמתי' קיימי קמן ולא בעי למישרי לא שרינ' ליה. ועתה אין אות' פי' בידי. ואפי' לא עשה כי אם זה שאמ' אדרבה, על חוצפתא ואפקירות' יתירת' כזו, ראוי היה לנדותו. ואם הדברי' כמו שכתבו לי הר' נחמי' והר' דן כמו שכתבתי למעל', רואה אני דבריהם שנידויים נידוי, ואני הנני מסכים אחריהם ואין להתיר לשום מנודה נידוייו, אלא אם כן נהג נזיפות בעצמו מלספר ומלכבס וכיוצא בזה, אבל זה שעומד במרדו ... ואומ' אדרבה חלילה מלהתיר לו. ובבקשה מכבוד רבותיי המתירים שלא יתנו מקום למוכס לרדות ולסייע ידי עוברי עבירה, למען יתברכו מן השמים, ובעוד שרבו הדור לפרוץ יותר מדאי, ולא להקל הוצרכנו, כי אם להחמיר וניווסרו כל המחרפים ולא יוסיפו לעשות רע, סוף דבר אין להתיר לו עד שיבא בפני המנדים ויאמ' לכל הפחות חטאתי העויתי ולא אעשה עוד. ועוד יש ראיה להביא שיש כח ביד ב"ד לנדות עוברי עבירה, אף אם דינו אין בנידוי, אלא במלקות, דאשכחן לרב חסדא דא' בפ' הזרוע [חולין קל"ב ע"ב], האי כהנא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא כו' וקאמ' דטבחי דהוצל קיימי בשמתא דר' חסדא כ"ב שנין, ואע"ג דדינן במלקות, כדמיית' עלה, אבל במצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו, ולא האומרים העוברים ... אדרבה ארב חסדא, ואם היו אומ', כ"ש שהיה ראוי לעונשם יותר, ועוד טובא איכא בתלמוד. ואין פנאי להאריך. ואיש תבונות. ובקל יכול להיות בעביר' שהחכם יכול לנדות. ובירושלמי דמוע' קטן [פ"ג ה"א], אמרי' העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי. והא דאמ' בפ' מי שמיתו [ברכות י"ט ע"א], בכ"ד מקומו' מנדין לכבוד הרב, לא חשיב הת' אלא הנך דתנן במתני' כדמוכח התם. ובמרומי' סהדי שכל מה שכתבתי לא עשיתי אלא לכבוד שמים שלא ירבו מחלוקת בישר', ושלום לכל רבותי' כנפש סר למשמעתכם. מאיר ב"ר ברוך שיחיה.
